ברכה לקבורת שליה
"רבי יוסי אומר: אף חותכין, וטומנין השליא כדי שיחם הולד. אמר רבן שמעון בן גמליאל: בנות מלכים טומנות בספלים של שמן, בנות עשירים בספוגים של צמר, בנות עניים במוכין." (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכט עמוד ב) בתלמוד הבבלי נשמרה עדות לכך שגם בישראל היו הנשים נוהגות לטמון (לקבור? לשמר?) את השליה לאחר הלידה, כאמצעי הגנה לבריאותו של התינוק - כדי שיהיה לו חם. מה משמעות ה"חום" הזה? אני רוצה להציע שמדובר כאן על חום של חיים, על הרצון לקבור את אותו חלק שבו, השליה, שכבר מת. לתת למה שכבר מיצה את תפקידו - לשוב אל האדמה. ככה כל כוח החיים יוכל להמשיך ולהתקיים בחלק החי - בתינוק. יש בפעולה הזו מימד של השלמה - השלמה עם מה שלא יכול להמשיך אתנו וגם השלמת תהליך הלידה. ממש ככה גם אני הרגשתי כאשר ערכנו טקס לכבוד לידת הבן הקטן שלנו, ובמהלכה קברתי את השליה שלו. ברגע שהנחתי אותה באדמה הרגשתי שהשלמתי את שלב הלידה עצמה, ואני מוכנה כעת להמשיך הלאה.
הנה ברכה שכתבתי, אותה אמרתי בעת הנחת השליה באדמה:
לאחר שסיימת את תפקידך, אנו מחזירים אותך בתודה אל האדמה לצמוח ולהצמיח מחדש.
"וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי".
